כאן ניתנת הבנה מהלימוד של המסטרים, שמסביר מי אנחנו כבוראים שותפים
המאסטרים שהתעלו מלמדים שגם אנחנו במישור החומר וגם המסטרים במישור הרוחני - חיים ביחידה קוסמית אחת הנקראת "עולם של צורה". עולם הצורה הייחודי שלנו הוא אחד מבין רבים אחרים.
מחוץ לעולם של צורה ישנה רמה אחרת, אשר המאסטרים מכנים "הכוליות". עם זאת, לא ניתן לתאר את האחדות שבכוליות במדויק על ידי המילים והמושגים שנמצאים בעולם הצורה שלנו, ולכן המאסטרים מספרים מעט על כך. עם זאת, יש ישויות ברמת הכוליות, והם בדרך כלל מציגים את עצמם כמייצגי איכויות אלוהיות מסוימות, כגון אהבה ללא תנאי או אור אינסופי.
עולם של צורה נוצר על ידי הוויה אינדיבידואלית, שהגיעה לרמה של תודעה מעבר לרמת המאסטר הנעלה ונקראת אל בורא; מה שרוב האנשים מכנים "אלוהים , הבורא". הבורא התחיל את התהליך של יצירת העולם שלנו על ידי הגדרת גבולות כספרה סביב עצמו, ובכך ספרה זאת הייתה בנפרד מהכוליות. הסיבה לכך היא שבאחדות-הכוליות, לא ניתן לחוות שאתה ישות נפרדת או שיש צורות נפרדות.
לאחר שהגבולות הוגדרו, צמצם הבורא את ההוויה והתודעה שלו לתוך סינגולריות במרכז הספרה. משמעות הדבר היא כי שאר הכדור הפך ריק, הוא הפך לריק ללא צורות מובחנות.
הבורא הגדיר כעת חומר מחוץ להוויה שלו. חומר זה הוא מה שהמאסטרים המתעלים קוראים חומר-אור , אותו נוכל לראות כצורה של אנרגיה. זוהי אנרגיה שאין לה רטט, אבל יש לה את הפוטנציאל לקחת כל רטט וכל צורה.
הבורא הקרין את חומר-האור מהנקודה הסינגולרית שלו ויצר כדור בתוך החלל הריק. כדור זה היה מלא אנרגיה אשר רטט בתוך ספקטרום של תדרים שהיה הרבה יותר גבוה ממה שאנו רואים בעולם החומר.
הבורא יצר אז מבנים מסוימים בספרה הראשונית. הם היו דומים, אך לא זהים כגלקסיות, כמערכות השמש וככוכבי הלכת שאנו רואים בעולם שלנו. מבנים אלה נוצרו על ידי הבורא, המייצר תמונה מנטלית במחשבתו, ואז מקרין אותו על האנרגיה הבסיסית בספרה; חומר- האור. האנרגיה זרמה אז לתוכה ולקחה לעצמה את הרטט של המטריצה הזאת.
- אלוהים בוראים -שותפים לבורא הראשוני
הבורא יצר מספר ישויות מודעות לעצמן ושלח אותן לספרה הראשונה, שם הן לקחו לעצמן "גופים" מאותן אנרגיות של הספרה. היצורים הראשונים המודעים לעצמם נוצרו מתוך התודעה או ההוויה של הבורא. לכן, במציאות, הם לא היו מופרדים מן הבורא.
עם זאת, הם נוצרו עם תחושת מודעות עצמית נקודתית, כלומר הם זיהו את עצמם כיצורים אינדיבידואליים הקיימים בסביבה שונה מעצמם. כמו כן, לא הייתה להם תפישה ישירה של הבורא, אם כי הייתה להם תחושה פנימית של התחברות למשהו מחוץ לעצמם. הם ראו את עצמם מאוד כפי שאנו רואים את עצמנו: בהבחנה ברורה בין "עצמי" ל"אחר ".
יצורים ראשונים אלה שהיו מודעים לעצמם נועדו להיות בוראים שותפים. היו להם אותן יכולות יצירתיות כמו לבורא שלהם, כלומר, הם יכלו ליצור דימויים מנטליים ולהקרין אותם על גבי חומר-האור. על ידי התנסות עם יכולת זו, היוצרים השותפים הגיעו בהדרגה לשליטה על הסביבה שלהם, והחלו לבנות תבניות שהוגדרו על ידי הבורא שלהם.
באמצעות תהליך זה של יצירתיות, יצורים אלה נעשו מודעים יותר ויותר; הם הרחיבו את תחושת העצמי שלהם. הם התחילו להבין כי הם יכולים ליצור במשותף מבנים טובים יותר על ידי שיתוף פעולה זה עם זה, והם החלו להבין כי הכוח הבסיסי שלהם בא מן הבורא הראשוני. כך הם התגברו בהדרגה על ההבחנה המבדילה בין "העצמי" ל"אחר ".
הם התחילו להבין שכל היצורים המודעים לעצמם הם שלוחות של הוויית הבורא. לכן, כל ישות הנה אחת עם המקור שלה, וכל היצורים הם "אחד" עם השני ושאפילו חומר-האור הוא החצנה של הוויית הבורא, כלומר, שהכול אחד במקור.
כשהם התחילו להתעורר לזהותם האמתית, העלו הבוראים השותפים הראשונים את הרמה של רטט הספירה הראשונה, עד לפוטנציאל הגבוה ביותר שלה. בשלב זה, היוצרים השותפים הראשונים הפכו לאדונים הנעלים הראשונים, לאחר ששלטו בעצמי האישי שלהם ושלטו גם בסביבתם.
לאחר ההתעלות של הספרה הראשונה, הבורא הגדיר ספרה חדשה בתוך החלל הריק. היא נוצרה שוב מחומר-האור, אבל אנרגיית הבסיס שלה הייתה צפופה מעט מזו של הספרה הראשונה. המאסטרים המתעלים מן הספרה הראשונה הגדירו מבנים מסוימים בספרה השנייה. לאחר מכן הם שלחו שלוחות משלהם לתוך הספרה השנייה, כדי ליצור גופים שנעשו מן האנרגיות של ספרה זאת.
הדור השני של יוצרים-שותפים גם עברו את תהליך העלאת המודעות העצמית שלהם ויצירה משותפת בספרה שלהם. בסופו של דבר הם הביאו את הספרה השנייה לנקודת ההתעלות, ולפיה גם הם נעשו מסטרים מתעלים.
הבורא יצר אז ספרה שלישית, שהייתה צפופה יותר מהספרה השנייה. המאסטרים המתעלים מן הספרה השנייה יצרו מבנים בתוכה. לאחר מכן הם הקרינו את ההחצנות העצמיות שלהם לספרה השלישית, והתהליך חזר על עצמו.
תהליך זה עבר כמה רמות, ואנחנו חיים בתוך מה שהיא הספירה השביעית שנוצרה בתוך החלל המקורי. הספרה שלנו נוצרת גם מחומר-האור, אבל היא צפופה יותר מהספרות הקודמות. זה אומר שזה הפך להיות קל יותר עכשיו להאמין שאנחנו לא רק יצורים אינדיבידואליים, אלא גם ישויות נפרדות - מופרדות זו מזו, מהסביבה שלנו ומהמקור שלנו.
עם זאת, אנחנו עדיין החצנות אינדיבידואליות של הכרת האחד שהנה הוויית הבורא. יש לנו את אותה היכולת של הבריאה המשותפת, על ידי הגדרת דימויים מנטליים והקרנתם על חומר-האור. אנחנו גם שותפים לעבודת בריאה, והמטלה שלנו היא להשתמש ביכולות המשותפות שלנו יחד, כדי להעלות את הרטט של כל הספרה שלנו, עד שגם היא תתעלה ותיעשה חלק מהממלכה הרוחנית.
עם זאת המטרה שלנו כאן היא לא רק להעלות את הספירה שלנו. המטרה האמתית שלנו היא להעלות את המודעות העצמית שלנו עד שגם אנחנו נוכל להתעלות ולהיות מסטרים מתעלים. בשלב זה, אנו הופכים ליצורים בני אלמוות, ויכולים עכשיו להמשיך להרחיב את המודעות העצמית שלנו בהדרגה עוד ועוד, עד שנגיע לרמה זהה לזו של הבורא שלנו.
בשלב זה אנו יכולים להפוך לבוראים, אשר יכולים ליצור עולמות של צורה משלנו. למעשה, המטרה כולה ליצירת עולם של צורה היא ליצור פלטפורמה שיכולה לשמש כחממות לבוראים-שותפים, כי אנחנו הבורא בפעולה. אל חי.
אנו עוברים את הצמיחה בתודעה על ידי התחלה של מודעות עצמית דמוית נקודה, והרחבתה בהדרגה אל המודעות העצמית הכוללת של רמת הבורא. אנו עושים זאת על ידי לקיחת "גופים" שנעשו מתוך "החומר" הצפוף ביותר בספרה שלנו, מזדהים איתם ובכך שוכחים את המוצא הרוחני שלנו והתכלית שלנו להשיג זאת מחדש דרך הרחבת התודעה והעלאת הרטט שלנו ושל ספרת העולם בו אנו חיים לרטט האחד שהננו באמת.
מלימוד זה של המסטרים שהתעלו ניתן להבין -
שאתה חי ביקום החומרי, אשר עשוי אנרגיות שרוטטות בתוך ספקטרום מסוים. החושים הפיזיים שלך יכולים לזהות רק את הטווח הנמוך ביותר של הספקטרום הזה, כלומר את החומר, או היקום הפיזי.
לתודעה שלך,לעצמי המודע, יש את היכולת להתכוונן ולחוות רמות גבוהות יותר ממה שיכול להיות מזוהה על ידי החושים הארציים שלך. מעל ספקטרום פיזי זה יש את מישור האנרגיות הרגשיות, מעל זה את מישור האנרגיות המנטליות ומעל זה את הזהות שלך כנשמה.
כשאתה הולך מעבר לארבע רמות אלה של היקום החומרי, אתה מגיע לרמה הנמוכה ביותר של הממלכה הרוחנית. בתחום הרוחני, האלוהי יש מספר רב של ישויות רוחניות ברמות שונות של אלוהות מהרמה הסולרית עד הקוסמית ומעבר. כמה מהן הן הישויות שיצרו את היקום החומרי שלנו, כולל כדור הארץ.
שם נפוץ עבורם הוא "אלוהים בוראים" (אלוה בשם רבים כמו בשימוש בתורה) . חלק מהישויות הרוחניות האלה ירדו בזמנו אל התגלמות פיזית ואז התעלו אל הממלכה הרוחנית. זה קורה לכל נברא שמאזן את כל הקארמה השלילית שלו (חוב לחיים), משחרר את כל אמונות השווא של ההכרה האנושית המותנית ומשיג את ההכרה האלוהית. אז אתה כאדם אלוהי ממלא את התכלית המקורית שלך לבואך לכדור הארץ כנשמה. כך גם אתה יכול להיות הוויה מתעלה או להיות מסטר מתעלה ולהתפתח מעל ומעבר לרמות אלוהות רבות.
אחרי שאתה מתעלה, אתה הופך להיות הוויה רוחנית אלמותית, כלומר, אתה לא צריך לחזור לתוך התגלמות חוזרת על כדור הארץ. לאחר מכן יש לך שתי אפשרויות. אתה יכול לבחור להמשיך את הצמיחה האישית שלך ולעלות דרך רמות שונות של המישור הרוחני עד שתגיע לרמה הגבוהה יותר של התודעה הרוחנית, שנקראת תודעת-אל, או תודעת על.
האפשרות השנייה שלך היא לשרת את החיים ללא תנאי כדי לעזור לאלה על כדור הארץ שעדיין לא התעלו. כך אתה הופך מורה רוחני עבורם. משה, ישו, מוחמד, קרישנה ובודהה הם הדוגמאות המפורסמות ביותר של מורים כאלה.
כשאתה עולה דרך מדרגות המישור הרוחני, אתה בסופו של דבר תגיע לרמה הגבוהה ביותר של עולם הצורה. כאן אתה מוצא את הרטט הגבוה ביותר האפשרי של חומר-האור. אם אתה הולך מעבר לרמה הזאת שהשגת, אתה מגיע להיות ברמת ההוויה שיצרה את עולם הצורה. זה מה שרוב הדתות מכנות האל העליון או הבורא.
רוב הדתות מלמדות שאין דבר מעבר לבורא. עם זאת, אם זה נכון אז מאיפה בא הבורא ? במציאות האינסופית, יש רמה מעבר לבורא, כלומר מה שמכונה "הכוליות". הסיבה שרמה זו אינה ידועה למרבית האנשים היא שאין מילים, תמונות או אפילו מושגים בתחום החומר שיכולים לתאר את הכוליות של המקור הראשוני.
למעשה, כאשר אתה עדיין על כדור הארץ, לא ניתן לך להבין את מצב התודעה שקיים בתפישת הכוליות. בכוליות האחדות יש מודעות עצמית של ישויות תבוניות, כאלה שיודעים שהם אלוהים והם ביטויים של האל, המקור האחד לכול.
בכוליות הכל נראה בבירור כביטוי אלוהי של אל אחד, אם כי יש ביטויים רבים של האחד. האשליה כי משהו או מישהו יכול להיות מופרדים מהמקור הוא בלתי אפשרית בתודעת הכוליות. הישויות כאן אינן עם תחושת זהות כישות נפרדת, ולא חוות שום דבר שהנו מופרד מן הכל - כי שום דבר אינו יכול באמת להיות מחוץ לכל היש.
הישויות במישור הכוליות קבעו שיש ערך ביצירת עולם שבו ההפרדה אפשרית. לכן, אדם יכול להתחיל עם תחושה מוגבלת מאוד של זהות כישות נפרדת. הוא יכול לגדול במודעות עצמית עד שיגיע לתודעת האל. הישות הזאת יכולה להיכנס לאחר מכן אל הכוליות עם מודעות שהשיגה איך זה מרגיש להיות מופרדים מן הכוליות, ובכך יש הערכה גדולה יותר של כוליות.
ההוויה שיצרה את עולם הצורה שבו אתה חי הייתה פעם אחת מהישויות בכוליות. הישות הזאת התנדבה להתנתק מן האלוהות וליצור - מתוך ההוויה והמודעות שלה - עולם שנראה נפרד מן הכול. בעולם הזה יכולות להתקיים צורות נפרדות, צורות שלא נראה שהן ביטויים של האל האחד. כמו כן, קיימים בו יצורים נפרדים, יצורים שאינם מודעים וערים לכך שהם ביטויים של האל האחד.
נבראים אלה של העולם החומרי יכולים להתחיל עם תחושה מוגבלת של זהות ומודעות עצמית, שבה הם חושבים שהם מופרדים מהמקור שלהם, זה מזה ומהעולם שבו הם חיים. בהדרגה הם משיגים התעלות לרמות גבוהות יותר של מודעות, הם בסופו של דבר מגיעים לחוות את האחדות של כל החיים.
לאחר מכן הם יכולים להיכנס לכוליות עם תודעת אל מלאה או שהם יכולים להיות בוראים של עולמות אחרים של צורה. אבל עד שהישות הזאת שנבראה תגיע לרמת תודעת האל כבורא, היא פשוט לא יכולה להבין את האחדות.
כן, אתה אחד ההוויות שנוצרו עם מודעות עצמית מוגבלת, אבל עם פוטנציאל אינסופי להרחיב את המודעות העצמית. הרחבה זו של המודעות העצמית היא התכלית המהותית שמאחורי בריאת עולם הצורה. לכן, היא המטרה הכוללת של החיים.
אופן בריאת היקום ?
מכיוון שבכוליות האל כל אין צורות נפרדות, הדרך הקלה ביותר לתפוש זאת היא להשוות אותו למרחב ריק או לדף ריק. ניתן לצייר זאת כמרחב לבן שאין לו צורות שניתן לצייר בעולם הזה. הבורא קיבל את ההחלטה ליצור עולם בעל צורות נפרדות, וכמעשה הבריאה הראשון צייר הבורא גבול ספירלי סביב עצמו. גבול זה הגדיר את הבורא שיצר מרחב בתוך האלוקות, שהיה מלא בתודעת הבורא ובהוויה שלו.
הבורא כיווץ את ההוויה שלו למרכז של הכדור, משך את עצמו לתוך נקודה ייחודית. זה רוקן את שאר הספרה כך שהיא הפכה לחלל ריק כי הייתה מנותקת מן הכוליות ועדיין לא היו צורות גלוית בתוכה. אך משום שהריק הנו פחות ממלוא ההוויה של הבורא, ניתן היה ליצור צורות נפרדות בחלל הריק.
מן הסינגולריות הזאת, הבורא אז הקרין חלק מהווייתו כלפי חוץ, כמרחב סביב הנקודה הסינגולרית, כספרת כדור שהיה מנותק מהריק משום שהוא הכיל את חומר האור הבסיסי שממנו נוצר הכול. זה מה שהמקרא מכנה אור, כשנאמר "יהי אור ". המדע קורא לזה אנרגיה וזה מכונה " חומר אור ".
הספרה הראשונה לא התמלאה כולה באור. למעשה, זה עדיין הכיל הרבה חושך, אשר לא אומר שזה משהו רע, אלא פשוט היה בה היעדר אור. בתוך המרחב הראשון, הבורא יצר צורות מסוימות, מבנים מסוימים שיכולים לשמש בסיס לחיים. לאחר מכן, היוצר הקרין את ההחצנות העצמיות שלו למישור הראשון הזה, הרמה הראשונה של עולם הצורה.
יצורים אלה שנבראו נועדו להיות יוצרים-בשיתוף עם הבורא, אך הם התחילו בתחושה מוגבלת מאוד של זהות ומודעות עצמית. תחושה זו של ישויות נפרדות הייתה אפשרית רק משום שהמישור הראשון לא התמלא אור. כי תחושת ההפרדה יכולה להתקיים רק בחסות החושך.
בהתחלה, היוצרים המשותפים הראשונים למדו על הקיום על ידי הבורא עצמו. ככל שגדלו והתפתחו, הם החלו להיות עצמאיים ולהשיג שליטה על היכולות היצירתיות שלהם. הם השיגו את שליטת ההכרה על פני החומר, מה שאומר שהם הפכו מיומנים יותר ויותר ביצירה משותפת במישור שלהם. זה יצר אפקט כפול. האחד הוא- שהם יצרו מבנים נוספים על-ידי היסוד שנקבע על-ידי הבורא הראשוני. השני הוא - כי בהתפתחותם , היוצרים השותפים משכו יותר אור - מן השפע האינסופי של הבורא - לתוך הספירה שלהם.
לפיכך, המישור הראשון הגיע בסופו של דבר לעוצמת אור כה רבה, עד כי לא היה עוד אפשרי עבור כל יצור במישור זה לשמור על האשליה שהוא מופרד ממקורו, או משאר היוצרים השותפים או אפילו מהמבנים (גופים שמימיים) שבתוך המישור הקיומי שלהם. כאשר האור הכולל במרחב שלהם הגיע לעוצמה קריטית, נעשה ברור לכולם, שניתן לראות שהכול נוצר מתוך האור והתודעה של הבורא. כך, כל היוצרים השותפים הגיעו למצב של הארה שבה הם חוו את עצמם באופן ישיר כהחצנות אינדיבידואליות של הבורא.
מדברי הרב חיים ויטאל על תורת הצמצום
את עיקרון הצמצום שביסס האר"י ניסח אחד מבחירי תלמידיו, ר' חיים ויטאל, כך: - דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא...והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם — "עץ החיים", חלק א', פרק א', מאת ר' חיים ויטאל
